חקירת צוואות
מדי פעם פונים לקוחות ושואלים מה כבר אפשר לחקור בענייני צוואות ואיזה סיכוי יש בכלל להפריך תקפותה של צוואה שנחתמה בפני שני עדים אובייקטיביים.
הניסיון הנצבר מוכיח פעם אחר פעם שעד של נחקור לא נוכל לדעת האם מדובר בצוואה אוטנטית או בזיוף והכלל המקובל לפיו אם יש ספק אז אין ספק מקובל במיוחד במקרים אלה.
על כך בסיפור הבא:
״הוא לא ספר אותי מעולם לא העלה על דעתו ולא תיאר לעצמו בדמיון הכי פרוע שאחשוב על חקירה ובכלל שאוכל להרשות לעצמי לפנות לחוקר פרטי.
מאז הפך לאדם עשיר ומצליח כל כך הוא כמעט שלא מבקר בארץ ובטח לא חשב אף פעם להתעניין בי, אחותו ובטח שלא באימא שלנו״.
רונית הגיעה למשרדי בסיום החקירה בכדי לשמוע באוזניה ולראות במו עיניה את הדבר עליו סיפרתי בטלפון.
איך אמרה לי בטלפון שעה קודם לכן?
״עד שלא אראה לא אאמין״.
שבועיים קודם לכן הגיעה רינה למשרדי יחד עם עורך הדין ששכרה בסיוע ובמימון של אחד מלקוחותיה.
רונית הייתה גרושה בת חמישים פלוס, אישה שיש שיכנו קשת יום, שעבדה שנים רבות בניקיון בתים עבור לקוחות קבועים.
אחד מאותם לקוחות, אולי הותיק שבהם, הכיר את סיפור החיים של רונית והחליט להתגייס לעזרתה.
אותו לקוח חיבר את רונית עם עורך דין לעניני משפחה מהשורה הראשונה שהגיע יחד עם רונית למשרדי.
״מקריאה ראשונה בצוואה נראה שהמצב אבוד״, כך לפחות העריך עורך הדין.
הצוואה המודפסת שנוסחה באופן הכל כך ידוע ושבלוני נערכה בפני שתי עדות, אחיות בבית חולים סיעודי באזור השרון ואף נחתמה ע״י אותן שתי עדות.
קריאה נוספת של הצוואה העלתה כמה שאלות נוספות,
לא נרשם שם של עו״ד או אדם אחר שערך את הצוואה ולא צורפו לצוואה תצהירים חתומים של העדות בפני עורך דין.
מאחר שבעבר חקרתי את תקפותן ומקוריותן של לא מעט צוואות ונתקלתי גם בכאלה שלא צוין שם העורך ולא צורפו תצהירים הבנתי שהעובדה הזו עדיין אין בה כדי לפגום בחוקיות הצוואה.
בעבר חקרתי גם לא מעט צוואות שנערכו לייד מיטת המנוח, המצווה, בימיו האחרונים בבית החולים הסיעודי,
כך שכהרגלי בעניין זה התחלתי את החקירה בביקור בבית החולים הסיעודי בנסיון לאתר במקום את העדות ופרטים נוספים אודות המנוחה בימיה האחרונים.
כבר בכניסה לאותו בית חולים הבחנתי בחיוך הערמומי והנכלולי על פניה של פקידת הקבלה, שמסרה כי האחריות שאני מחפש אינן עובדות במקום ושאין סיכוי שמישהו שם ישיב לי לשאלות נוספות.
יצאתי מבית החולים הסיעודי, חזרתי לרכב ובחקירה מהירה שערכתי ברשת האינטרנט איתרתי את מענם הפרטי של האחיות, מצאתי ששתיהן מתגוררות באזור השרון במרחק לא גדול מבית החולים.
יצאתי מייד לביתה של רחל, האחות המתגוררת במרחק הקטן יותר מבית החולים.
התברר שמדובר בבניין מגורים בן 8 קומות עם דלת אינטרקום ושומר בכניסה.
לאחר שהתגברתי על שני החסמים הנ״ל התיצבתי בכניסה לדירתה של רחל בקומה השישית.
לאחר שפתחה את הדלת השיבה רחל שאין בכוונתה להשיב לשאלותי ולנסות לזהות את חתימתה על גבי הצוואה, הזעיקה את בעלה לדלת הכניסה וזה ביקש שאעזוב את המקום.
עזבתי אולם לא נתתי לתסכול להשתלט ומיהרתי לביתה של העדה השנייה, אסתר, שהתגוררה במרחק של כעשר דקות נסיעה.
אסתר התגוררה בבית קרקע וכשהגעתי הבחנתי שדלת הכניסה פתוחה.
הקשתי על הדלת ואסתר שנראתה לבושה ליציאה קיבלה את פניי בחיוך תוך שציינה שהיא בדיוק בדרך למשמרת בבית החולים.
בהמשך הסכימה להביט בצוואה וללא כל היסוס פנתה אלי: ״אני זוכרת היטב את המנוחה ושני ילדיה, זוכרת את הבת שנהגה לבקר במקום כמעט מדי יום ואת הבן שערך במקום ביקור אחד בלבד במהלך החודשיים בהם היתה האם מאושפז במחלקה.
מדובר היה במקרה במשמרת שלי.
ועוד משהו…
החתימה המתימרת להיות שלי מזוייפת.
אני לא נכחתי במעמד עריכת הצוואה הזו ולמעשה בעשרים השנים האחרונות בהן אני משמשת כאחות במחלקה מעולם לא נכחתי בעריכת צוואה כלשהי ובטח שלא חתמתי מעולם על מסמך כזה…״.
לאחר שגביתי מאסתר עדות מסודרת וצילמתי את תעודת הזהות והחתימה המקורית שלה,
שכלל לא דמתה לזו שהתחזה בצוואה,
בעודי עושה את דרכי לרכב התקשרתי לעדכן את עורך הדין ומייד אחריו לרונית.
כשנפגשנו כבר במשרד, עורך הדין, רונית ואני, לאחר שראתה במו עיניה את העדות של אסתר,
בין הדמעות שהציפו את עיניה וזלגו על הלחיים מילמלה רונית,
״ואני כבר מתה לראות את המבט על פניו של אחי ועורכי דינו שזילזלו ולא ספרו אותי״.
אם כך, אם יש ספק (לפעמים) מסתבר שאין ספק וחובה לחקור ולחפש את האמת…
מיקי וילקומירסקי, בלש, קצין חקירות וראש צוות חקירה מיוחד בימ"ר ת"א בעבר.
משפטן, בעל משרד חקירות, פרשן בנושאי חקירות ומשטרה בעל טור של סיפורי חקירות בעבר ומרצה באירגונים מיקצועיים, חברות, פורומים שונים וחוגי בית.
