זה החל בפיקניק שתכננו במחלק הבילוש המשימתי של ימ״ר ת״א לאחר למעלה משנה של עבודה מאומצת שכללה תצפיות, מעקבים, מרדפים וחקירת פורצים, שודדים וסוחרי הסמים של מטרופולין תל אביב.
במחלק החליטו להתארגן שבוע מראש.
הוחלט שהפיקניק יהיה בסוף השבוע הבא בחוף דור ויכלול את בנות הזוג של הבלשים, רובם רווקים צעירים בשנות העשרים והשלושים.
בצהרי אותו יום חמישי של חודש יוני ישבתי בניידת הבילוש הסמויה בסיור ה״דורי דורי״ באיזור יפו כששמעתי את הקריאה לראש הצוות להגיע בהקדם ובשקט ללא סירנה וללא קוז׳ק (הכינוי בשנות השמונים לצ׳קלקה, מנורת ההלוגן המסתובבת על ראש הניידת, על שמו של טאלי סבלס, בלש הטלביזיה הקריח שכיכב באותם הימים).
הגענו בתוך זמן קצר ובשקט לוילה של משפחת ירדן בסביון. שמענו שהבן בן 8 לא חזר הביתה ואדם התקשר, אמר שחטף את אורון, הזהיר שלא יפנו למשטרה ואמר שיתקשר שוב.
בתוך זמן קצר הגיע פיקוד היחידה ואנחנו, אנשי צוות הבילוש, לאחר שדיווחנו לפיקוד עזבנו את המקום.
השבוע שהגיע בהמשך היה אינטנסיבי במהלכו עסקנו בשתי משימות:
1. ניסיון פיזי במרכזיות בזק לאיתור מקור שיחות הטלפון של החוטף, בניית פרופיל אפשרי על סמך ניתוח קולו של החוטף וחקירת עבריינים שנראה שדומים לפרופיל שנבנה. במקביל עקבנו אחר שיחות הטלפון והנחיותיו של החוטף.
2. את עיקר המאמץ השקענו במשימה שנראתה לנו אז החשובה באמת – קניית המוצרים וההכנות לפיקניק השנתי.
לקראת סוף השבוע, כשהבנו שהיום של ההחלפה, מסירת הכופר תמורת החזרת הילד מתכוונן ליום חמישי היינו אופטימיים.
הפיקניק נקבע לסוף השבוע הקרוב וברגע שהיה ברור שיום ה – ע׳ נקבע ליום חמישי קיבלנו אישור סופי לקנות את המוצרים העיקריים לפיקניק.
כשנפגשנו בשטח הכינוס וראינו את הסד״כ שהקצה פיקוד משטרת ישראל למבצע הלילי הבנו לשמחתנו שהעסק הזה עומד להגמר באותו הלילה והחלטנו שדקה אחרי שהחוטף יעצר אנחנו ״טסים״ הביתה כדי לקום מוקדם ביום שישי לפיקניק המתוכנן .
החוטף הנחה את עמוס ירדן, אביו של אורון בן השמונה, להגיע בשעה 22:00 לכניסה לישוב נווה נאמן בהוד השרון ולהניח שקית ובה שתי מיליון לירות, דמי הכופר.
לאחר קבלת הכופר הבטיח לשחרר את הילד החטוף.
אזור נווה נאמן הוקף במעגלים, מעגל ראשון של אנשי היחידה הסמוייה ש״ישבו בסגירות״ במטרה להתלבש על רכב שבו יגיע החוטף או מה שנראה אז סביר יותר, שליח שלו כדי לקחת את הכסף.
המעגל השני היה של אנשי ימ״מ ואנחנו הבלשים.
אני זוכר שישבתי יחד עם שני בלשים נוספים ברכב הבילוש במגרש החנייה של משטרת פ״ת.
ישבנו בדממה והאזנו לקשר ולדיווח של איש המחלקה הטכנית של היחידה ששכב במארב בקרבת החבית המסומנת שלתוכה אמור היה עמוס ירדן להשליך את שקית כספי הכופר.
לצורך המבצע הוחלט על אמצעי ביטחון שכללו שטרות מסומנים (מספרי סדרות הכסף ידועים ורשומים) ומסומנים גם ע״י אבקה זוהרת בלתי נראת שאפשר לזהות רק בעזרת אור פלורסנטי בחדר חשוך.
בנוסף השאילה המשטרה משדר קטן וסודי מהשב״כ שיכול היה לשדר מיקומים והיה מעין פיתוח ראשוני פרימיטיבי של משדרי ה ג׳י פי אס הקיימים כיום.
איש החוליה הטכנית דיווח על הגעת עמוס ירדן שנראה יורד מהרכב ומניח את שקית הכסף בתוך החבית, חוזר לרכבו ועוזב את המקום.
ואז, ההפתעה הראשונה…
לא התקבל כל דיווח מאנשי היחידה הסמויה על הגעת רכב לאזור ובמקום זאת דיווח איש החוליה הטכנית (שהיה מצוייד במשקפת לראיית לילה) על דמות של אדם שהגיע בריצה מתוך היישוב, הגיע לחבית שלף את השקית, זרק משהו שהוציא מהשקית ורץ בחזרה ליישוב.
שנייה אחרי זה דיווח האיש הטכני תוך כדי ריצה כי המשדר כבה והחוטף חטף את הכסף ונעלם.
לאחר כחצי דקה של הלם ודומייה שהשתלטו על רשת הקשר התקבלה הוראתו של מפקד היחידה בקשר לכל הכוחות להגיע במיידי לנווה נאמן ולאטום את הכניסות והיציאות מהיישוב.
אני זוכר את המהירות בה טסנו ליישוב, את הסריקה במסלול הבריחה של החוטף ואת המעבר במשך כל הלילה, עד לשעות הבוקר המאוחרות בכל בתי היישוב בחיפוש אחר החוטף שהסתיים כידוע ללא תוצאות.
לא אשכח לעולם את מסיבת העיתונאים שכינס מפקד המחוז בנווה נאמן בה דיווח לכתבים הפליליים, מייק הולר, דן סממה ז״ל, כרמלה מנשה ויחזקאל אדירים יבדל״א ואחרים ובאמצעותם לציבור שלא ידע עד לאותו רגע דבר על החטיפה.
לא אשכח לעולם את המבט המובס של פיקוד המחוז שסיפר לציבור על החטיפה ועל המבצע הגדול שהסתיים ללא הילד, (שבהמשך התברר שנרצח ונקבר לפני ליל הכופר), ללא הכסף וללא החוטף (צבי גור).
והפיקניק?
כמובן שבוטל…
חודש לאחר אותו לילה נגמר לו המזל וצבי גור נתפס ונעצר לאחר שניסה להפקיד חלק מהשטרות המסומנים שקיבל ככופר.
בהיותי אז בלש צעיר נאלצתי לבלות מספר לילות יחד עם החוטף בתוך תא המעצר (במשטרת גבעתיים) בשמירה צמודה שלא יפגע בעצמו ובאותם לילות ארוכים ניהלנו שיחות רבות על חלקן אני מספר בהרצאות…
